המטופל החוזר

כשהוא היה בן 11-12 הוא הכין אצלי המון עבודות יצירה, צייר, צבע. החתולים וגם הכלבים נכחו איתנו והוא אהב אותם, גם את המגע איתם. הוא אוטיסט, גאון, זיכרון פנומנלי, ורבלי מאוד, בתפקוד נמוך. קצת אחרי בר המצווה שלו הפסקנו להיפגש. לאורך השנים מאז, ראיתי אותו בשכונה, לא הייתי בטוחה אם זוכר אותי לטובה או אם רוצה לתקשר איתי. לפני מספר חודשים הוא חזר, כבר בן 21. אנחנו מדברים על דברים שהוא מתעניין בהם, משחקים במשחקי קופסה שהוא חזק בהם, לפעמים אני לוקחת אותו למקומות שונים לחשיפה ולתרגול תקשורת בפומבי. הוא מנסה להימנע מלהכין עבודות וגם מלהכניס חתול או כלב לחדר הטיפולים. במפגש הקודם ניסיתי לברר מדוע הוא מבקש שלא יהיו איתנו חיות. הוא לא ידע להסביר בעצמו, אז שאלתי שאלות: האם אתה פוחד מהם? לא. האם אתה נגעל לגעת בהם? לא. האם הקולות שהם משמיעים מפריעים לך? (יש לו מיזופוניה, אי סבילות לקולות מסויימים) לא. הם מפריעים לך להתרכז? בינגו! הצעתי לו והכנתי אותו מראש, שבמפגש הבא שלנו (היום) נקדיש 10 דקות לחתול אחד ואז נוציא אותו ונוכל לדבר. הוא הסכים. היום בתחילת המפגש הכנסתי את גידי ואמרתי "תיכף הוא יקפוץ על השולחן ויגיד לך שלום". גידי קפץ על השולחן, התיישב מול הבחור עם מבט ישיר אל תוך עיניו ואמר "מיאו" כמו שלום. בחורנו המקסים צחק בהתרגשות והיה המום. גם אני התרגשתי. ב-10 הדקות הבאות הוא ליטף אותו, חייך אליו, הקשיב לגרגור הנעים, שאל שאלות עליו, ולכמה רגעים גם הצליח לדבר על משהו אחר תוך כדי שהוא מלטף את גידי. הצעתי לו להכין משהו בצביעה והוא הסכים! הוצאתי את גידי לחדר השני וזה מה שיצא ימשיך במפגש הבא.