חתולה בקניון

חתולה בקניון - הסיפור המלא:

אתמול התקשר אליי איציק, מתנדב בעיריה שאחראי על רווחתם של השינשינ"ים המתנדבים שגרים מול הבית שלי ליד פינת ההאכלה.

"שלומית, בחנות של חבר שלי בעיר יש חתול והוא לא מצליח להוציא אותו. תוכלי אולי לעזור?"

עכשיו, איציק ואני עוזרים זה לזו כשצריך, והוא בן אדם טוב, אז הסכמתי לייעץ.

דיברתי עם בעל החנות והדרכתי, וזהו.

היום בבוקר הוא התקשר אליי לספר שהגור לא נכנס למלכודת ושהוא לא יודע איך להוציא אותו. הוא שם לו טונה בלילה וגם קנה אוכל יבש והניח מלכודת של חולדות, אבל הגור לא נתפס. אמרתי שאבוא בתנאי שיש מי שייקח את הגור אחר כך, כי אין סיכוי שאשחרר אותו לרחוב אל מותו.

"כן כן, לחבר שלי יש שטח גדול ויש לו חתולים בחוץ, הוא יטפל בו".

ב10 בבוקר עמדתי שתי דקות דומיה לזכר נרצחי השואה ולזכר אבא שלי ששרד את השואה, ונסעתי לחנות הוילונות שברחוב הכי סואן בנתניה, מול קניון השרון.

כמובן ששכחתי לקחת איתי מנשא וכפפות עבות, למרות שתכננתי לקחת.

בחנות הגדולה של הוילונות והשטיחים במשך שעה שלמה ייללתי כמו גור וחיפשתי בכל שטיח, מאחורי כל וילון תלוי, בתוך כל מדף עם סחורה, ולבסוף הגור ענה לי. לקח עוד שעה עד שמצאתי מאיפה הוא מיילל. הוא התחבא מאחורי כמה וילונות ונציאניים באריזות שלהם, צמוד לקיר, ברווח ממש קטנטן וחשוך.

הזזתי כמה, ואז שלחתי יד מהירה אל העורף שלו. כמובן שחטפתי ביס יפה באצבע, אבל לא שחררתי והצלחתי להצמיד אותו אל הגוף שלי. בעל החנות החמוד, שדווקא רצה בטובתו של הגור, פחד מאוד להתקרב. ביקשתי ממנו בד, והוא הביא בד תחרה וזרק לי מרחוק. הרג אותי מצחוק הסתדרתי גם בלי הבד. חיבקתי וליטפתי את הגור ועדיין לא שחררתי את העורף, כי לא רציתי שיברח לי. חצי שעה נוספת השארתי אותו על הידיים שלי צמוד צמוד לגוף, והוא נרגע עד שהניח עליי ראש עייף ונח.

הכנסתי אותו למלכודת, כי רק ככה יכולתי להבטיח שלא יברח ובטעות גם ירוץ לכביש היישר אל מותו.

שעה נוספת נשארתי בחנות למציאת פתרון, כי כמובן שהחבר של בעל החנות לא רצה או לא יכול היה לקחת את הגור, והתעכבתי שם כי ממש לא היה לי לאן לקחת אותו.

בסוף כבר נאלצתי ללכת, כי בכל זאת לא משעמם לי בחיים, והלכתי עם הגור לקניון, שם חניתי.

ירדתי לחניון הראשון, ואז החלטתי לעלות שוב ולהסתובב בקניון ולנסות למצוא שם בית חם לגור. נכנסתי לצומת ספרים, שם העובדות החמודות צילמו אותו ופרסמו באינסטגרם או בפייסבוק. נכנסתי לקרביץ, ושם לא מצאתי לו בית, אבל מצאתי עובדת שהובילה אותי לדוכן בקניון, שבו עובדת מישהי שאוהבת חתולים. אוף, באסה, היא לא נמצאת ותגיע רק מחר.

בעודנו עומדות שם עם הגור המיילל, התחילו אנשים להתעניין ולשאול שאלות, ואז הגיעה מישהי מקסימה בשם שרונית, שרצתה לאמץ אותו! יש לה שני חתולים וכלבה. בעודי מתלהבת ונרגשת, הגיעה עוד מישהי שעובדת בקניון ושמעה יללות וחיפשה בכל הקניון מאיפה הן באות וזה היה מחמם לב לגלות עירנות של אנשים. בעודי מתרגשת מהעירנות ומהאכפתיות שלה, הגיעה מישהי בשם ויולטה, שמנהלת את הסניף של אפריל בקניון, אבל גרה בחדרה ובדיוק מתחילה משמרת. היא תמיד מגדלת שני חתולים ולפני כמה חודשים אחת החתולות שלה נפטרה בשיבה טובה והיא מחפשת לאמץ. שרונית הבינה שויולטה יותר זקוקה לגור, וויתרה עליו. אבל אי אפשר להשאיר את הגור במלכודת הקטנה עד הלילה בחנות הבשמים. ובעלה של ויולטה לא יכול היה להגיע לקחת אותו. אז נסעתי לחדרה.

העליתי את הגור אליהם הביתה, שם בדקתי וראיתי שזאת גורה בת. ושהיא מאוד צמאה ומאוד מתוקה.

הגעתי הביתה בשעה 15:00, מצד אחד שמחה על שהצלחתי להציל עוד חיים, מצד שני מותשת ומוטרדת מכך שהפכתי למוקד העירוני לגורי חתולים. הספקתי לאכול ולהתקלח ולהיות מוכנה בזמן לעבודה שלי, אבל לא הספקתי כלום ממה שתכננתי לבוקר הזה. ב-5 השעות היקרות שטיפלתי במקרה, היו מתוכננים לי המון דברים חשובים ששוב נדחו. אבל כנראה שהזמן שלי פחות חשוב...

מה שכן, ביום הזה, יום השואה שאני מאוד לא אוהבת ורואה בו צביעות לכל דבר, כי הגזענות חיה כאן ובועטת בכל פינה ולא באמת למדנו לקח, ביום הזה גיליתי עוד אנשים טובים ומקסימים שהצליחו לראות מבעד לצבע השחור של הגור ועזרו לי להשלים את משימת ההצלה בהצלחה.

סליחה על אורך הפוסט ותודה למי שקרא