טיפול בדימוי עצמי נמוך

ארוך, אבל מרתק ברוב המקרים, הקסם קורה ממש מיד. לא נדרש יותר מכלב או חתול או משחק איתי, כדי שהילד יהיה בתוך התהליך כבר מההתחלה ויסמוך עליי. עם הילד הזה הדרך מאוד ארוכה ומאתגרת, ולמעשה, כבר כמה חודשים שלא הצלחתי להביא אותו לכדי שיתוף פעולה וחיבור, והוא ממש לא אהב לבוא. הכל נעשה באילוץ וגם קיצרתי את הזמן, כי הוא כל הזמן שאל "מתי הולכים?" והיה עסוק בהתמודדות עם מה שיקרה אחר כך, כשילך. הקושי הרגשי שאיתו הוא מתמודד גדול מאוד, והוא חווה אותו בצורה שפוגעת בו מאוד. דימוי עצמי נמוך, חוסר בטחון אישי, לא סומך על אף אחד ומרגיש חסר הגנה בעולם. בסך הכל בן 5. לפני שלושה שבועות, כשאני מנסה לעודד אותו לעשייה כשהוא יושב על אמא שלו, הוא הוציא את המסטיק וזרק על הרצפה. ביקשתי שיזרוק לפח והוא כמובן התנגד והתחצף מאוד, אך לא ויתרתי. אילצתי אותו, בצורה מכבדת אך מאוד אסרטיבית וחד משמעית, לשים את המסטיק בפח. אמנם עם בכי וקללות מצידו, וגם עם תמיכה פיזית שלי, אך בסופו של דבר המסטיק היה בפח. אילו הייתי מוותרת, הייתי מאבדת אותו לנצח. דקה אחר כך הוא שיחק איתי ועם אמא שלו בכדור וגם שם מסטיק חדש בפה. באמצע המשחק הוא הוציא את המסטיק והלך לפח לזרוק אותו מבלי להגיד מילה. שיבחתי אותו מאוד והמשכנו לשחק. בשבוע שלאחר מכן, הוא לא רצה לבוא, אבל כשנכנס היה כבר יותר משוחרר, ואמר שבא לו לבנות משהו. הוא ניגש אל תיבת העצים והוציא פלטות עץ: " אני רוצה לבנות בית!". הפעם, אמא שלו ישבה בחדר ההמתנה והוא שחרר. את הבניה של הבית הוא עשה בשיתוף פעולה מלא, הקשיב להסברים שלי בסבלנות (הוא מאוד אימפולסיבי) והצליח להבריג עם המברגה את הברגים בצורה מדהימה! בן 5!!! מכיוון שבאותו מפגש לא הספקנו להכין את הגג, הוא נאלץ להשאיר את זה אצלי ומאוד התאכזב, אבל חיזקתי אותו עם פרס והבטחתי לו שבפעם הבאה נסיים. היום הוא הגיע בריצה במדרגות ועם חיוך ממיס, ניגשנו ישר לעבודה, שהתנהלה באופן מאוד מכבד מצידו, הוא מאוד רצה לחתוך בסכין היפנית את הקאפה, אבל קיבל את זה שזה מסוכן ושרק אני חותכת. לפני ההישג הוא פשוט היה חוטף לי את הסכין מהיד או בורח בבכי החוצה. גם עם הדבק החם בגג הוא נזהר שלא להתקרב ושאל אם זה התקרר ואם אפשר לגעת (כבר לא בודק גבולות). מבחינת הזמן, לימדתי אותו שכשהמחוג הגדול מגיע ל-10, אנחנו מסיימים. בשבועיים האחרונים הוא דאג להסתכל על השעון ולהגיד לי שיש לנו עוד זמן ושאולי נספיק לסיים את העבודה. היום אפילו גלשנו מעבר לזמן, כי הוא רצה לסיים את הכל בהשקעה ובסבלנות ולא ויתר על שלט לדלת של הבית הקטן. כל כך הוקל לי שהצלחתי להגיע לשלב כזה בתהליך איתו, כי אני כל כך רוצה לעזור לו. מבחינה רגשית, הוא ילמד שיש מבוגרים שמגנים עליו ומלמדים אותו מה לעשות ושהוא לא לבד ושהוא לא זה שצריך לשמור על עצמו מפגיעה, אלא המבוגרים האחראים עליו. זה יוריד ממנו עול כבד. הוא גם יסכים להתנסות ביותר דברים, כי הוא למד שיש לו יכולות גבוהות ושהוא יכול להצליח לעשות גם דברים מסובכים, כמו לבנות בית:) גם את האמא הדרכתי לאסרטיביות מכבדת ואיך להקנות לו בטחון והיא עושה עבודה יפה. אני גאה בה על שהיא לא התייאשה עד עכשיו מהטיפול ושהיא ממשיכה להאמין בי.

שלכם, שלומית