נגרות כחלק מהטיפול

כשאני משלבת נגרות בתהליך הטיפול, השיקול שלי הוא לא הגיל של הילד. ילדים מאוד צעירים (בתמונה - בת 5) מצליחים להתמודד עם האתגר הטכני בצורה טובה, וגם אם לא, זה משרת מטרה אחרת (החופש לטעות, האפשרות לנסות שוב עד שמצליחים, האפשרות להתנסות במשהו ולהבין שזה לא מתאים, העיקר שניסינו ולא אמרנו ישר "אני לא יכול"). במקרה של הילדה, יש לה יכולות טכניות גבוהות. השיקול שמוביל אותי בכלי הטיפולי הזה, הוא המשמעת והגבולות של הילד. כל עוד הילד לא מקבל את הסמכות שלי, לא אתן לו להסתכן. ברגע שהוא לומד לקבל סמכות ולהיות קשוב ואחראי, רק אז אני מפקידה בידיו כלי כמו מסור ומאפשרת לו (או לה) לנסר באופן עצמאי. הקטנטונת הזאת בדיוק בשלב של פריצת דרך בתהליך קבלת סמכות והיום יכולתי לתת בידיה מסור קטן. כמובן שהייתה בדיקת גבולות מצידה, אבל הבדיקה הראתה לה שיש סמכות בסביבה ושהיא יכולה לנוח מהצורך להיות כל הזמן בשליטה. שיש מי ששומר עליה ומנחה אותה (יש לה הורים מדהימים וסמכותיים, אבל בכל זאת היא זאת שמנסה לקבוע את הסדרים בבית). ומעבר לכל זה, היא מצליחה להתמודד עם הפחד מבעלי חיים והיום כבר הייתה עם אוגי החתולה במשך כל המפגש. בכּיפּי הכלבה היא מאוהבת כבר תקופה ארוכה לא מפליא שזה מחזק לה את הבטחון. בתמונה השניה: התוצר המוגמר - מגרש כדורגל זעיר!

שלכם, שלומית